אתמול גייל ואני חזרנו סוף-סוף הביתה אחרי 9 שבועות בבתי חולים, מחלקות חרום (ICU), ומחלקות שיקום. שנינו נדבקנו (כמעט בטוח בפלורידה) בקוביד 19. רוב המשפחה נדבקה אבל החתן ג'ייסון היה היחיד שהראה סימני מחלה. כולנו נכנסנו לבידוד אך כשחזרנו לאטלנטה גייל ואני כבר הראינו סימני מחלה. גייל ישנה נון-סטופ ואני התחלתי לאבד קשר עם המציאות.

לקצר סיפור לא נעים, אני הייתי על סף המוות כשהייתי על וונטילטור (מכונת הנשמה) משך 12 יום ב-INDUCED COMA וקצב דופק הלב שלי ירד ל-29 בדקה. הרופאים אמרו לנו ש העובדה שהצלחתי לעבור את הכל מבלי להתפגר היא לא פחות מנס. מעט אנשים בגילי ניצלו במצבי. הם גם החמיאו לי שזה מראה על ליבידו לחיים והתשוקה שהייתי בי אפילו ללא הכרה להמשיך ולתרום עד כמה שאוכל.

הבעייה של גייל ושלי הייתה אחוז הנוגדנים. החיסונים מקטינים את רמת הנוגדנים ואצל אנשים בגיל מבוגר הירידה היא משמעותית הרבה יותר מאשר עם צעירים. לכן עלינו ההשפעה של COVID 19 הייתה משמעותית כל כך.

אחרי שבועיים במרכז בקרה העבירו אותנו לשיקום לשבועיים, ועתה אנחנו בבית. גם גייל וגם אני מסוגלים כבר ללכת מחדר לחדר ולבצע את הדברים החיוניים, ומקווים ליום בו נרגיש קפיצה רצינית קדימה. העובדה ששנינו סובלים בצורה דומה (עייפות; קוצר נשימה, והיו עוד בעיות שעברוו אינן יותר עוזרת לשנינו.

הבת אפרת ובעלה ג'ייסון הם עזרה נפלאה ומרתיים מגיע בנה של גייל ג'סי להיות אתנו שבוע.

תהליך ההתגברות על כמה תופעות לוואי כבר החל, ואני בטוח שימשיך. נהדבר החשוב הוא שלא נפלנו ברוחנו, אנחנו לא שואלים 'למה דווקא אנחנו', וקבלנו את מה שנפל עלינו. עעכשיו המחשבות מרוכזות ב'כיצד להתגבר על חולשות מסויימות וכיצד לשפר את חיינו'. אני למשל התחלתי לחשוב על מתי לחזור לנהוג.

דבר אחד שאני מאמין שלא קרה הוא השפעה על המוח. המוח עובד כראוי גם אצלי וגם אצל גייל. כמובן שנרצה לשמוע אם ישנן דעות שונות בקשר להשפעה המנטלית של קוביד 19 עלינו.

אז זהו. מקווה להתחיל לכתוב בקרוב מאד.

שלכם גייל ומנחם